פיתות, קלוריות, הרגלים, ובעיקר הבדלי גישה- ומה שביניהם…

פיתה היא דבר "משמין"? מה זה בכלל דבר "משמין"?
בפיתה אחת רגילה כ-200 קלוריות. רק לצורך ההשוואה..
בקלוריות של גלידת טילון אפשר לאכול 2 פיתות, או אפילו אייס- קפה בבית קפה (ששווה לקלוריות שבשתי פיתות). גם במקום קרואסון שוקולד אפשר לאכול 2 פיתות. ב- 2 שורות שוקולד יש קלוריות כמו בפיתה שלמה.

אז מה דעתכם, פיתה היא "דבר משמין"?

ואם התשובה היא לא, פיתה אינה משמינה…  מה זה אומר? האם זה אומר שהגוף שלנו זקוק לפיתה? מי כן זקוק? לאיזה סוג? לאיזו מטרה? גם אם אין צליאק, או אלרגיה, האם אנשים מסוימים רגישים יותר ועשויים לפתח את אלה בהדרגה? מה לגבי מצב אוטואימוני או דלקתי שקיים בגוף- יש השפעה? מה לגבי גלוטאומורפינים והאפקט הממכר של צריכת גלוטן? האם זה תלוי קבוצות אוכולוסייה? האם לצרוך רק כיציאה מהשגרה או כשגרה?

אתם כבר מבינים שהדיון הזה מורכב ואין תשובה אחת: תלוי למי, למה, באיזה מצב ולאיזו מטרה… מה שנכון לאחד לא נכון לאחר.

אז מה כן?

רובנו אוהבים מספרים!
גם מפני שהם משמשים סוג של עוגן, "אמת מוחלטת" ופשוט יותר מחשבתית להישען על מספרים מוכתבים, מאשר לחקור לבד:
כמה שעות צריך לישון בלילה,
כמה גרמים של שומן מותר לאכול,
כמה כוסות מים מומלץ לשתות ביום,
כמה קלוריות או גרעון קלורי "צריך" כדי להרזות,
ועוד ועוד…
בטח בנושאים של בריאות, מספרים מביאים עמם ערך כמותי מוחלט וסגור, גם אם מדובר בטווח.
אבל מספרים יכולים להביא ערכים נוספים, כמו, נקודות מבט, יכולת להשוות יותר בקלות בין פרמטרים ועוד.

כמו בכלכלה,
המספרים עצמם אינם מספיקים כדי להבין את התמונה המלאה,
הם יכולים רק לסייע ולהוות כלי עזר להשוואה או ללמוד את התמונה הגדולה.

'גדלנו' על תיאוריה שמסבירה שהגוף הוא מעין מכונה. אך גישה כזו, אינה לוקחת בחשבון אינטליגנציה פנימית וסדרי עדיפויות שהגוף עושה, הרגלים, מאפייני אישיות וגם הבדלים פיזיולוגים מולדים או נרכשים. ומעבר לכך, נסביר דרך דוגמה: כדי לתמחר למשל יהלום, צריך לקחת בחשבון את עלות חומרי הגלם, את ההשקעה בייצור, בזמן העבודה, במכירה ובשירות ועוד ועוד…

כך גם בגוף: קלוריה אינה רק קלוריה וגם הגוף שלנו אינו רק מכונה מופלאה, כפי שלמדנו.
היכולת של אדם אחד לקחת חומר גלם (כאנלוגיה ליהלום), ולעבד אותו בצורה מסוימת, שונה משל אחר.
בחיים, כמו בחיים, הדברים יותר מורכבים ולרוב אין תשובה אחת.

אנשים שונים מגיבים באופן שונה, לכאב, למאמץ, לתרופות, לצמחי מרפא, לפרוטוקול תזונתי כזה או אחר, להמלצה כזו או אחרת.
כמובן שיש מן המשותף, וכמובן שיש סטטיסטיקה והסתברות בתוך אלה,
וכמובן שיש עקרונות פיזיולוגים, אבל יש גם אותנו שבתוך המספרים ומעבר להם: בוחרים האם להתחשבן על הקלוריות ולספור כוכבים, חלבונים, שומנים ונקודות, או האם להבין את הפיזיולוגיה, ללמוד את הקווים המנחים ולחקור את עצמנו. ומתוך החוויה שלנו להחזיר את חווית הניהול העצמי.

מדוע כל כך הרבה גישות מציעות שהמספרים יכתיבו?

יש לכך הרבה סיבות, אך בעיקר זה נושא של חינוך, תרבות, גישה מדעית אבסולוטית והרגל. את כל אלה אתם כבר יודעים, אך יש דבר נוסף פחות מדובר והוא, שניהול דרך המספרים, יוצר תחושה של שליטה, גושפנקא להצלחה בירידה או בתהליך, (שגם זה נמדד במספר על המשקל. רגע ואם אני 2 ק"ג יותר, עם הרגשה, בריאות ונראות ממש טובה, זה כבר לא שווה?!). זו גם אחת הסיבות שהתעסקות יתרה עם תזונה ועם אכילה, מאוד נפוצה. מה שמוכר כהפרעת אכילה, או אכילה רגשית ושמות דומים.

נרחיב רגע: על מה נכניס לגופנו (או לא נכניס), לאף אחד אין יכולת לשלוט, פרט אלינו…
כלומר- אי אפשר להכריח אותנו לאכול בכפייה וגם לא למנוע מאתנו.
כל עוד אין מסוכנות מובהקת לסביבה, אי אפשר להכריח אותנו לדחוף אוכל או להפסיק.
(סליחה על הבוטות, זה תורם כדי להעביר את הנקודה).
והקשר הוא,
שזה דבר שתלוי רק בנו, בבחירה ובניהול שלנו את עצמנו.

אז אפשר כך, (חוזר חלילה…):

פיתה היא דבר "משמין"? מה זה בכלל דבר "משמין"?
בפיתה אחת רגילה כ-200 קלוריות. רק לצורך ההשוואה-
בקלוריות של גלידת טילון אפשר לאכול 2 פיתות, או אפילו אייס- קפה בבית קפה (ששווה לקלוריות שבשתי פיתות). גם במקום קרואסון שוקולד אפשר לאכול 2 פיתות. ב- 2 שורות שוקולד יש קלוריות כמו בפיתה שלמה.

וההתחשבנות רק מתחילה…. יחד עם המספרים כאינדיקציה להצלחה, עם או בלי רגשות אשמה והלופ שאינו נגמר…

ואפשר גם כך… 

• האם זה נכון לי? האם זה תורם לי? (גופנית/ נפשית וכמובן כדאי גם להבין עבור מה..)
• אולי הפעם לא, בפעם אחרת כן, ואז- באיזו מידה?
• איך זה גורם לי להרגיש אחרי? אנרגטי/ רדום/ מרוכז/ יציב /… וכדומה
• האם זה מייצר שובע יציב, רגיעה ונינוחות? האם קפיצות באנרגיה, בריכוז, במצב הרוח, באחרים?
• האם אני תלוי בזה? האם אני רוצה להיות בתלות במשהו?
• במה זה משרת אותי?

ובנימה אישית-

כמובן שלאחר שיש ידע והבנה, אז יש מקום לשאלות הללו לעלות. יתרה מכך, עצם העצירה והעמידה על השאלה, מהווה הזדמנות לשבור אוטומציה או הרגלים שלא תורמים יותר. וזה גם הבדל בין תגובה לתשובה. כשנשענים על המספרים ולא על מה עובר דרכם, זה כמו להיכנס לפרטים ולפספס את העיקר. המספרים הינם כלי, שמסייע בהצגת תמונה של מגמה, השוואה וכדומה, אך לעמוד במספר של ג'ינס/ משקל/ מידה/ קלוריות- זו לא מטרה בריאותית, בטח לא לאורך זמן וללא בחינה של המחיר. (ישנם מצבי קצה בלבד שלעיתים המספרים יכולים להוות מטרה זמנית בלבד ותו לא…).

כמו בחיים, חקירה פנימית דורשת זמן ותשומת לב (ובהתחלה אולי אף מאמץ), אבל יוצרת חופש בחירה איתן. קל יותר שיגידו לנו כמה ומה לעשות, אך אז הסרנו אחריות. אם אנחנו רוצים חופש, עלינו לקבל גם את האחריות. מה שבטוח, זה יכול להתאפשר רק אם נהיה מוכנים מידי פעם גם לטעות, לקום ולתקן ולנהוג טוב יותר. בחמלה ואהבה.