אנחנו יכולים בהחלט להשפיע על הביטוי הגנטי שלנו. זה לא פחות ממדהים.

בין אם אנחנו יודעים ובין אם לאו, כולנו גדלנו על  ה- "Central dogma" , ב- 1956- זה היה רק רעיון, בעוד ב- 1968, זה כבר תועד  בספרים- שהגנים שולטים בביולוגיה שלנו.  מידע מהביולוגיה זורם מה- DNA  אל ה- RNA וזה מקודד ליצירת חלבון, שהוא הביטוי. כל תא בגוף יודע לייצר כ- 150,000 סוגי חלבון שונים שאינם שונים רק במבנה ובסוג שלהם, אלא בכך שהם יודעים גם לשנות את הצורה שלהם. כלומר, הגוף הוא  למעשה בית חרושת לייצור חלבונים. 

מה שזה אומר, שגדלנו על כך שהמידע יכול לזרום רק בכיוון אחד!  כלומר-  שהחלבון אינו יכול להשפיע הפוך ושע"פ ה- "Central dogma" , הגנים שולטים בחיים שלנו,…

חלקנו מתייחסים למערכת העקרונות הזו כבלעדית,  לא רק מרכזית. אך מה שמעניין הוא שסביב 1980, עם התפתחות האפיגנטיקה, נראה היה שזו אינה התמונה  הגדולה.

אפיגנטיקה- מה זה אומר?

אפי- זה מעל, גנטיקה- כולנו יודעים….

אז מה יש מעל הגנים בעצם?

כדי להבין את זה, ניתן מעט רקע:

אנחנו עשויים מסדר גודל של  50 טריליון תאים!

ביום אנו מאבדים כ- 100 ביליון תאים ומייצרים במקומם תאים חדשים. בכל יום!

איך התאים יודעים להשתכפל?

כאן נכנס נושא ה- DNA, שהוא כמו תוכנית אב, תוכנית שלד של בניין. האם זה כולל את ה'גמר' בבנייה, (בהשאלה כמובן)? האם בשלב הזה, כבר ברור איך הבית בדיוק יראה?

ובביולוגיה- כל התאים  נוצרים ע"פ תוכנית אב, הם כולם זהים. אז מה מייצר את ההבדל בין תאי הגוף השונים, מה גורם לכך שתאי כבד יהיו שונים מתאי לבלב, ואלה שונים מתאי שריר ותאי עצם וכך הלאה? וכאשר מחזור החיים של התא נגמר והתא מת, באופן פיזיולוגי תקין, כיצד "יודעים" לשכפל תאים בעלי תפקוד זהה?

פרט לתוכנית האב (ה- DNA), יש את מה שמעל הגנים= הסביבה.

אז אפיגנטיקה בעצם, זה תחום שחוקר איך סיגנלים נכנסים לגרעין התא ומשפיעים על התורשה. ולמעשה, את האינטראקציה בין הסביבה לאורגניזם ואיך ההתנהגות משפיעה על הביולוגיה שלנו.

תאי הגוף  חיים בסביבה, שהיא הדם, אז ההרכב הכימי של הדם זו הסביבה של התאים.  הסביבה החיצונית של התאים, היא עדיין הסביבה הפנימית של הגוף!

מה שולט בהרכב הכימי של הדם- בסביבת התאים?

גורמים מבחוץ: תזונה, קרינה, זיהום אוויר וכיו"ב, גורמים פנימיים- הדם, הרכב החומרים בו, חומציות ועוד.

גורמים פנימיים: מה משפיע על הרכב הדם מבפנים?

נחלק את קבוצות החומרים ל-2 בגדול, כאלה שמעודדים צמיחה, שגשוג, התפתחות, וכאלה שמדכאים וקשורים בהישרדות. 

חומרים שמעודדים  צמיחה, אשר מופרשים גם כשאנחנו מאוהבים- 

• אוקסיטוצין – מכונה גם "הורמון האהבה"- מופרש אצל נשים וגברים בעת חיבור , מגע, אורגזמה, מכווץ את הרחם בלידה, מקל הפרשת חלב בהנקה, מקשר בין האם לתינוק , משמש כנוירוטרנסמיטור ותורם ליצירת אמון בין אישי והפחתת תחושות פחד.
• ואזופרסין- הורמון שמשפיע על הכליות בוויסות הפרשת השתן בהתאם לרמת המלחים בדם וכמות הנוזלים בגוף , מונע התייבשות. אלכוהול גבוה בדם למשל, מדכא הפרשתו ומביא להתייבשות.
• הורמון גדילה- מופרש במהלך כל שנות החיים, (ולא רק בילדות ובהתבגרות!), כאשר לאחר גיל 21 יורדת כמותו. פרט לכך שהוא מעודד גדילה, הוא בין השאר מסייע בייצור חלבונים בגוף ובמניעת פירוקם ולכן גם מסייע בגידול מסת השריר ובהקטנת מסת השומן, מגביר את קליטת הגלוקוז בשרירים, ומעודד את חיזוק העצמות. מעלה את תפוקת הלב והכליות, מוריד את הכולסטרול, מסייע בהפחתה של לחץ הדם, מאיץ ריפוי פצעים ומעלה את הפעילות החיסונית. הורמון הגדילה אף מגביר שנת חלומות וייצור חלבונים במוחנו החיוניים להגברת זיכרון לטווח ארוך.  הורמון הגדילה מושפע מאוד כמובן, גם מהמצב האישי, למשל-  מצב של רעב יגביר הפרשתו, בעוד שאכילה תביא לדיכוי ההפרשה, אך חוסר ממנו אופייני במצבים של אנורקסיה. רמה גבוהה של סוכר בדם תדכא את הפרשתו, וחומצות אמינו חופשיות (המרכיבות את החלבון), יעודדו, כמו גם מאמץ גופני, שמעודד הפרשתו.
• דופמין– ממש בקצרה… משמש גם כהורמון וגם כמוליך עצבי מוחי, קשור בתהליכי חשיבה גבוהים,  זיכרון, יצירתיות, ניהול ההתנהגות, תנועה, הערכת מטרות ותכנון הפעולות להגשמה,  מוטיבציה ומעורבות גבוהה במערכת החיזוק, (מכלול המבנים והמסלולים העצביים במוח שיוצרים תחושת עונג בתגובה לגירויים (ולכן קשור גם בהתמכרויות), מערכת זו משפיעה על ההתנהגות ומגדילה את הסיכוי לחזרה על התנהגויות בעתיד, על וויסות רעשים ועוד).

חומרים  שמופרשים ברמה גבוהה במצב של דחק, עקה, הישרדות, "הילחם או ברח" (Fight or Flight"")

• קורטיזול– בקצרה- הורמון סטרואידי, שבין תפקידיו, גם משפיע על המטבוליזם בגוף, מעודד עלייה ברמת הגלוקוז בדם וכן מגביר את הגלוקוז, מעודד פירוק מאגרים של סוכר בכבד לצורך אנרגיה זמינה ובזמן אירוע טראומטי- משפיע על תפקוד המוח ועוצר פעולות חשיבה מורכבות , בעוד תומך בפעילות ממוקדת ועוררות רגשית גבוהה, (ע"י הגברת הפעילות באמיגדלה). בתנאים רגילים, רמת הקורטיזול משתנה במחזוריות יומית, רמתו עולה לפנות בוקר ומסייעת לנו להתעורר ויורדת משעות אחה"צ המוקדמות. לעומת זאת, ברמות גבוהות שלו, קורטיזול תורם ישירות לעלייה בלחץ הדם, לאשלגן גבוה בדם ולעליה בנפח הנוזלים בגוף. דרך מספר מנגנונים, קורטיזול גם תורם להשמנה ביטנית ולעלייה ברמת האינסולין וקדם סוכרת. בילדים קורטיזול גבוה גורם לעיכוב גדילה. בנוסף, לעייפות, ולפעמים אף להרס שריר, לדיכוי תפקודים של מערכת החיסון וליציאתה מאיזון- על כל המשתמע מכך (עליה בנטייה לזיהומים שונים, התפרצות אלרגיות ורגישויות ועוד). תופעות לוואי נוספות כוללות גם השמנה, תופעות עוריות ועוד. לקורטיזול השפעה על כלל מערכות הגוף.
• נוראפינפרין– מוליך עצבי שמביא לייצור הנגזרת הכימית המוכרת שלו- אדרנלין הידוע. נוראדרנלין מופרש בעיקר בעת מצבי דחק, או מאמץ ולשם יצירת פעילויות חיוניות כגון  תהליכים שמטרתם להגביר את פעילות הלב לשם הזנה מוגברת של השרירים ועוד. בהתאם לכך, הפרשתו פוחתת בשינה ורגיעה ועולה בעת התעוררות תוך הגברת קצב הלב ולחץ הדם. השפעתו מגבירה את הערנות והעוררות, ורמות נמוכות מידי שלו קשורות גם בירידה במצב הרוח ובדיכאון למשל. חומרים כמו קוקאין, אופייטים ואמפטמינים למשל, מגבירים את השפעתו. דוגמה נוספת היא שרמות נמוכות של נוראדרנלין מאפיינות מצבי רוגע המקושרים ליצירתיות, בעוד שרמות גבוהות של נוראדרנלין, מאפיינות מצבי מתח, ומקושרים לירידה ביצירתיות. ויש לו השפעות נוספות כמובן.
• ציטוקינים– הם חלבונים קטנים שמהווים את הבסיס לתקשורת בין התאים של מערכת החיסון, הם מופרשים בעיקר על ידי האחרונים, אך לא רק. מחלקים אותם לפי סיווגים שונים. בגדול, הסיווג לפי תפקוד מתייחס לציטוקינים מעודדי דלקת, לציטוקינים מדכאי דלקת, לאינטרפרונים (מעורבים בפעילות נגד וירוסים) ולכימוקינים (שקשורים בשינוע וגיוס תאי דם לבנים למקום מסוים- כמו במצבים של דלקת), ויש נוספים שתפקידם למשל, התרבות של תאי מערכת החיסון, תמותת תאים, או אקטיבציה של תאים חיסוניים. באופן כללי, אופן פעולתם היא בכך שציטוקינים נקשרים לקולטנים על פני ממבראנות התאים וגורמים לשרשרת תהליכים שתגובותיהם הינה ברמה הביוכימית והן ברמת הפנוטיפ! (תזכרו את זה להמשך), אלה ישפיעו על מצב הדלקתיות בגוף, של רקמה, איבר, אזור, מערכת וכדומה.
• היסטמין– היסטמין משתחרר בעודף כאשר קיימת תגובה אלרגית, כולל אסטמה ובמצבים נוספים. היסטמין למעשה מביא למצב דלקתי (ראו סעיף אחד למעלה- ציטוקינים…). ההיסטמין שולט גם על ייצור חומצת המעי ויכול לשמש כנוירוטרנסמיטר- מוליך עצבי במוח ובמערכת העצבים המרכזית, ויש לו גם תפקיד מרכזי בשינה. השפעתו היא דרך קולטני ההיסטמין אשר מסווגים למשפחות. (למשל- H1- קשור לכיווץ דרכי הנשימה, H2- קשור בעיקר לבקרה על ייצור חומצת המעי, H3- גורם להפרשה מופחתת של המוליכים העצביים- היסטמין, סרוטונין, אצטילכולין ונוראפינפרין,  H4- גורם לשינוע וגיוס של תאי דם לבנים). רמות היסטמין קשורות ישירות עם קורטיזול, מצבי דחק וסטרס.

הפירוט אינו לחינם

למעשה, הדגשנו מהם החומרים שמהווים את הסביבה של התאים שלנו, מה "נוסע" בדם שלנו ונכנס לתאי גופנו.

הנושא העיקרי לשים אליו לב הוא- עד כמה התאים שלנו מושפעים מההתנהלות שלנו ועד כמה ההתנהלות היומיומית שלנו תקבע את הרכב הדם שלנו! בין השורות גם אפשר להבין שכל החומרים הללו משפיעים גם על איך אנחנו מרגישים, ואנחנו כמובן משפיעים על החומרים הללו דרך איך שאנחנו מרגישים ומתנהלים.

כמובן שאחד הדברים המשמעותיים שעולה בצורה ברורה וחדה זה המשמעות של נושא  המידה!

לדוגמה, פרמטר שעולה כאן- פעילות גופנית משפרת מצב רוח, מפחיתה כאב, מעלה מוטיבציה, ערנות ותפקודים קוגניטיביים, אך כאשר מבוצעת יתר על המידה, בעצימות גבוהה מידי לאורך זמן, עשויה להביא לחולשה ולהתשה. וכך גם עם חומרים נוספים- המידה והאיזון קובעים.

בכל זאת החלוקה היא לשתי קבוצות אלה, מפני שבביולוגיה שלנו, תאי הגוף מקבלים מסרים  מ-2 כיוונים עיקריים, כמו 2 קווים מקבילים, (שלא יפגשו), או של שגשוג וצמיחה, או של הישרדות. (כמובן ככל שהמצב כרוני ועוצמתי, כך גם ההשפעה).

המשמעות היא שכאשר מבינים את זה, זה מחזיר את האחריות לידיים שלנו, כבר אי אפשר להאשים את סבא וסבתא בגנים שלהם.

לצד תוכנית האב, אפשר להבין שאנחנו ספרייה של אפשרויות

בהשפעה אפיגנטית- אפשר לייצר מעל 3000 ואריאציות של חלבונים מאותו החלבון – חלקן בריאות, חלקן מוטגניות ואינן בריאות.

כיצד?

סיגנלים מהסביבה, משפיעים על החלבון. איך? ב-2 דרכים:

1. סיגנלים מהסביבה שולטים בשכפול של ה- DNA. מתילציה קובעת/ בוחרת אילו גנים יהיו מאוקטבים, האם גן ישוכפל או לא.
2. סיגנלים מהסביבה משפיעים על אופן הביטוי/ הקריאה של הגן, אך אינם משפיעים על ה- DNA – על הקוד. אם נולדתם אם גן מוטגני, הוא יישאר כך, אך זה לא אומר שיבוא לידי ביטוי. גן זה תבנית- נדמה את זה הפעם לתמונה על מסך טלוויזיה: אי אפשר להחליט איזו תמונה תהיה, אך אפשר להשפיע על כיצד היא תוצג, איך תקרא, מה יהיה הביטוי- הפנוטיפ. אפיגנטיקה יכולה ממש לעשות חיתוך והדבקה. ואז אני יכולה להשתמש באותו גן, אבל להפיק ממנו דברים שונים (כמו שמהמילה- READING, אפשר לחתוך ולבטא רק READ/ או DING, / או RING וכיו"ב). כך משתמשים באותה תוכנית אב, אבל מפיקים ממנה כל פעם חלבון/ צרוף / ביטוי אחר.

*** רק למי שרוצה להבין מעט יותר- איך זה עובד בביולוגיה בגוף? (על הקצה של המזלג…)

זה קורה דרך מה שנקרא JUNK DNA: על גבי הסליל יש אזורים עליהם יש חלבונים, (Chromosomal Protein "Modules"), כל אחד משפיע על הביטוי של התבנית. (אז זה לא באמת JUNK…). הגנים עוברים מוטציות באופן רגיל, ה- JUNK DNA, לא הופך מוטגני- הוא מאד יציב ועקבי.

כך אפיגנטיקה משפיעה על החלבון ועל הגנים: גם  על הרגולציה של החלבונים, וגם על הגנים- שזה ע"י מתילציה- האם יופעלו או לא= כלומר האם יופעלו ואיך יופעלו.

באפיגנטיקה עושים מחקרים רבים על תאומים זהים- אשר חולקים את אותם גנים בדיוק. איך ייתכן שאחד חי עד גיל 54, והשני עד 87, כאשר הם נושאים את אותו מטען גנטי? איך זה ייתכן שאחד סובל מבעיות לבביות והשני רץ מרתון בגיל מבוגר? (רק דוגמה אחת כמובן…).

סיגננל מהסביבה מגיע, עובר את הגרעין, נקשר לכרומוזום/ חלבון, גורם לו לשנות צורה וכשזה משנה צורה זה מפריד אותו מה- DNA, ואז כאשר יש צורך לשכפל את הDNA -, ה- RNA נכנס לתפקיד. תפקידו לייצר עותק של ה- DNA  ו"לשלוח" אותו לתא. ברגע שיש את ההעתק, לא  צריך את הגן יותר, אז בואו ננחש מה קורה? כל עוד יש את ה- RNA בתא, הסיגנל נפרד מהחלבון/ כרומוזום, וה-DNA מתכסה שוב.

אז מהו הגורם שמניע את התהליך בראשיתו?

כדאי לשים לב שהגורם בתחילתו של התהליך, זה הסיגנל. איזה סיגנל? שמגיע מהדם! מה קובע את הרכב הדם- שהוא הסביבה החיצונית של התא, אך עדיין הפנימית של הגוף? אנחנו, ההתנהגות שלנו, הרגשות שאנחנו מפעילים, הסטרס, התזונה ועוד… כבר הבנתם!

אז בעצם אנחנו יוצרים שינויים אפיגנטים ממש עכשיו כנראה

יש לנו 98% ג'אנק DNA, שמחכה שישתמשו בו. יש לנו ספריה של פוטנציאל, רשימה חלקית של אפשרויות וכשאנו גורמים לסיגנלים בריאים, אנו בעצם מתחילים לסגנל את הגן בדרכים חדשות וזה מתחיל לשנות את הביטוי של החלבונים, מפני שכפי שהוסבר לעיל, גן יוצר חלבון. אז קבוצה של סוכרתיים יכולים לצחוק במשך שעה שלמה ולווסת/ להסדיר 23 גנים חדשים וזו גם הסיבה שכשלוקחים קבוצה של אנשים לחוצים ומלמדים אותם לתרגל מדיטציה, הם מתחילים להדליק מעל 800  גנים שמעוררים את מערכת החיסון שלהם לבריאות ולכבוד מעל 600 גנים שמדליקים את תגובת הסטרס, כך הם ממש משנים את המצב הפנימי שלהם רק על- ידי כך.

החדשות הפחות טובות,  שהורמוני הסטרס עושים רגולציה לגנים שמחוללים מחלות-

• מערכת החיסון- אינה מייצרת תאי דם לבנים, מפני שאינה מקבלת את הסיגנל כראוי.
• מערכת העיכול- לא יכולה לתזמן את מיצי העיכול בקיבה ואת מיצי המעי הדק והמערכת יוצאת מאיזון.
• מערכת הלב וכלי הדם- חושבת שיש טורף מעבר לפינה כל הזמן- ונמצאת באופן כרוני במצב חירום ואף היא יוצאת מאיזון.

אלה רק דוגמאות אחדות.

החיים במצב חירום לזמן ממושך- גורמים להרבה מסרים לא בהירים במוח, וכך זה נראה…. נוצר אי סדר!

והחדשות הטובות- שזה לא סטטי,  היפוכו של דבר, יש לנו  הרבה מה לעשות עם זה ובהרבה דרכים!

קצת פרקטיקה ו'סיכומון'

אז עכשיו נשאל- קפה זה טוב או רע? חריף? מה לגבי ריצה? טופו? שינה מרובה? יין ואלכוהול? רגע, מה לגבי שוקולד? אימון בחדר כושר? בקבוצה או באופן פרטני? 

בגזרתי אין הפתעות- תלוי למי, למה, באיזה מצב ובאילו תנאים. מה שנכון לאחד לא תמיד גם לאחר. עכשיו גם ראינו שזה נכון אפילו במקרים של תאומים זהים…

שכשלקחו קבוצת אנשים שלא נגנו בפסנתר לפני כן, עשו להם סריקת מוח לפני ואחרי… ולימדו אותם תרגיל ביד אחת של אקורדים וסולם. הם נתבקשו לתרגל זאת שעתיים ביום, במשך 5 ימים. לאחר מכן עשו להם סריקת מוח וגילו שהם הצמיחו מעגלים נוספים במוח שלהם באזור האחראי לתנועת היד. זה מדהים.

יחד עם זאת, גם הגיוני, לא מפתיע: לומדים משהו חדש, הגוף הופך מעורב, זו הדרך של המוח ללמוד. חוויות מעשירות את המוח, כאשר מקדישים תשומת לב בעשייה וחוזרים על זה שוב ושוב, מתחילים ליצור מעגלים חדשים במוח. זה נקרא נוירו-פלסטיקה! ויש על הגמישות של המוח המון מחקרים בימנו.

אבל, מה שבאמת מדהים, זה שכאשר לוקחים עוד קבוצה, שלא ניגנה בפסנתר לפני כן, גם היא עוברת סריקת מוח, מלמדים אותה את אותו תרגיל אצבעות על הפסנתר, מדגימים לקבוצה את התרגיל ואז מבקש מהם לעצום עיניים ולחזור על התרגיל במוח שלהם ולתרגל את זה שעתיים במשך 5 ימים שעתיים ביום עם מטרונום. בתום חמישה ימים חברי הקבוצה עברו סריקה שוב וגילו שהם הצמיחו את אותה כמות מעגלים חדשים כמו הקבוצה שממש תרגלה על הפסנתר! אז זה כבר ממש מדהים!

אז כאשר אנחנו יוצרים רשתות עצביות חדשות ומתרגלים אותן שוב ושוב, מה שנקרא בנוירופלסטיקה HABBIAN LEARNING, (Nerve cells that fire together wire together), וזונחים את אלה שלא תורמות לנו יותר (If you don't use it, you lose it), ובזכות המחקר האפיגנטי, שאנחנו איננו הקורבן של הגנים שלנו, אלא שהגנים הם נקודת הפתיחה בחיים, אנחנו באמת יכולים לבחור ואף להורות לגנים מסוימים לבוא לידי ביטוי ואת האחרים לדכא. ואז גם אנו זוכים בהבנה הרבה יותר משמעותית עד כמה אנחנו תורמים לאיכות החיים שלנו. 

נקודות לסיכום-

• שינוי זה בעצם -להיות מודע למה שלא היינו מודעים עד כה…
• הפעולה של התבוננות- משמעותה שאיננו עוד תוכנית האב, אלא המודע שכוונתו מתבוננת על התוכנית!
• כוונה כנה מה אחד צריך ליישם בעצמי שלו, על מנת לצעוד בעתיד בריא, איתן, מממש ובהתאם לעצמו.
• כל צעד מקדם. וביכולתו לגמרי להביא את הצעד הבא. העניין הוא תרגול, תרגול ועוד תרגול ב'נכון' לנו.
• זה לא מדויק שמחשבה יוצרת מציאות, יותר מדויק מחשבה והרגשות הקשורים בה (ממש החומרים הכימיים!), זה לא רק ה- State of mind – שלנו, אלא גם ה- State of being – שלנו שמשנה. יש חשיבות לנוכחות.
• פקטור משמעותי ביותר באפיגנטיקה הוא תזונה, אך הכי משמעותי הוא סטרס כרוני, מצבי עקה ולחץ מתמשכים. 
• ניתן ליהנות ממצב מדיטטיבי, רגוע, נוכח, לא רק בישיבה, אלא גם בעת הליכה, קיפול כביסה ופעולות פשוטות. מה שקובע זה היכן אנחנו בחוויה.

לבריאות איתנה מלאת ואריאציות טובות.